סגור
לתכנית החודשית

רטרוספקטיבה לדוד אופק

אחד הקולנוענים החשובים בקולנוע הישראלי, עבודותיו של אופק נעות בין המציאות למדומיין ונוגעות ברגעים הנמצאים באיזורי הדמדומים

במהלך עשרים וכמה השנים האחרונות הפך דוד אופק לאחד הקולות המעניינים והבולטים בקולנוע הישראלי, עם יצירות מופת תיעודיות כ"הרוג ה־17" ו"האגדה על ניקולאי וחוק השבות", לצד סדרות טלויזיה פורצות דרך כמו "בת ים ניו יורק" ו"30 שקל לשעה".

אופק פרץ לתודעה עוד קודם לסיום לימודיו בבית הספר סם שפיגל עם סרט התעודה המצוין "חלומות חיים" (פרס וולג'ין לסרט קצר 1993) ועם סרט הגמר "בית" (פרס וולג'ין לסרט קצר 1994). שני סרטים אלו מסמנים את הכיוונים שבהם יעסקו סרטיו הבאים: טשטוש בין העלילתי לתיעודי, ומשיכה אל דמויות ורגעים הנמצאים באיזורי דמדומים.

יש לכאורה משהו קל ופשוט בסרטיו של אופק – גם בעלילתיים וגם בתיעודיים – עם מצלמה בדרך כלל בגובה העיניים, עריכה לינארית ואיזו סימפטיה מיידית שנוצרת בזכות הרגישות והחיבה שמפגין אופק כלפי מושאיו. אך תחת התמימות הזו, מסתתרות יצירות לא פשוטות כלל.

למעשה אפשר לראות את סרטיו של אופק כסרטי רוחות רפאים: מן החתול המת ב"חלומות חיים", דרך הבית שלנו בעיראק ב"בית", בני המשפחה הרחוקים הצצים על מסכי הטלויזיה ב"בת ים ניו יורק", ההרוג המקבל את זהותו ב"הרוג ה־17", היהודי השב מגלותו ב"ניקולאי" (וגיבור הסרט המשחק את עצמו), עובדות הקבלן השקופות ב"30 ש"ח לשעה", ועד לאחות המחפשת את אחיה המת ב"הקרב האחרון של קטי" או החולים הדועכים אל מותם בהוספיס הביתי "בביקור בית".

אופק, כך נדמה, משתמש בתיעוד הריאליסטי – "האמיתי" ו"המציאותי" כדי לחדור אל הוויה סמויה בעלת מימד פנטסטי, פרוע, הוויה משעשעת ומטרידה גם יחד, אנושית מאד ולעתים גם אכזרית מאד. תחושת האירוניה שחוזרת ועולה במהלך הצפיה בסרטיו של אופק נובעת מהפער הקבוע הזה שנוצר בסרטיו, מהמיפוי החדש שהוא עורך למציאות הישראלית ומאיר, בדרכו הייחודית, את נקודות החיכוך בין "המציאות" ל"דימיון" או בין מה שנדמה לנו שהוא המציאות לבין המציאות כפי שהיא.

זוהי גדולתו העיקרית של אופק: יכולתו לקלף לנגד עינינו את שכבות המציאות הישראלית – מציאות שאנחנו יודעים שהיא מורכבת וכואבת ולפעמים גם רעה – מבלי לעורר את התנגדותנו. אם תרצו, הוא הורג אותנו ברכות. המעלה הזו הופכת אותו בוודאי לאחד הקולנוענים החשובים בישראל של שני העשורים האחרונים, והתוכנית החודש היא הזדמנות (נוספת) להנות מהסרטים היפים שלו.

כרטיסים: 20 ₪ / מנויים: כניסה חופשית

לאחר ההקרנה שיחה בין הבמאי דוד אופק לחוקר הקולנוע אוהד לנדסמן

ההרוג ה־17

בימוי: דוד אופק
| 75 דקות

במהלך שישה חודשים מתועדת בזמן אמת חקירה של צוות ההפקה לאיתור זהותו של ההרוג ה־17 מהפיגוע במגידו בשנת 2002 שנקבר כאלמוני.  מסע בלשי מותח, מצחיק, מסקרן ומרגש עד מאד, “ההרוג ה־17” הוא אחת מפסגות היצירה הדוקומנטרית המקומית. 

המנגליסטים

בימוי: יוסי מדמוני, דוד אופק
| 102 דקות

המנגליסטים הם בני משפחת עידה החוגגת במנגל המוני את יום העצמאות הארבעים למדינה. בעוד הבשר נצלה על האש, חוזר הסרט אחורה בזמן לסיפורם של כל אחד מבני המשפחה. כל סיפור מצטלב עם האחרים ומאיר אותם באור חדש. נאמנות מתגלה כבגידה, אמת כשקר. 

האגדה על ניקולאי וחוק השבות

בימוי: דוד אופק
| 54 דקות

שלוש שנים עבד ניקולאי – מהגר עבודה מרומניה – בישראל ונוצל על ידי חברת כוח האדם שהביאה אותו אבל ברגע אחד גורלו משתנה. קומדיה דוקומנטרית שנונה שמצליח לעורר שאלות על מציאות חיינו ועל החוקים שמגדירים את זהותה של ישראל. 

הסרטים הנבחרים

ביקשנו מדוד אופק לציין סרטים משמעותיים עבורו, ובין השאר בחר ב”עירום” של מייק לי: “הסרט, שכולו מורכב ממפגשים זועמים וויכוחים אלימים־אינטלקטואליים, בסגנון כמו דוקומנטרי והשילוב עם הזעם החברתי, השאירו בי חותם עמוק”.

עירום

בימוי: מייק לי
| 131 דקות

ג'וני הוא האנטי-גיבור האולטימטיבי של שנות התשעים: ציני, קר אבל גם רגשני ואוהב. סביב שיטוטיו ברחבי לונדון של ראשית שנות התשעים יצר מייק לי את הטוב שבסרטיו -  מבט ישיר ולא מתחסד על “העולם שנמצא במצב ביש”, שכוחו בהופעתו הקשוחה והבלתי מתפשרת של דיוויד תיליוס.  

האולפן

בימוי: דוד אופק
| 123 דקות

באמצעות שנה של מעקב אחר מספר עולים חדשים הנפגשים יחדיו בכיתת האולפן של המורה יואלה, מתגלה עולמם של אלו המהגרים אל מקום חדש. “האולפן” מציע שילוב מעולה בין אינטימיות לאירוניה, ובין חיוך לחמלה. 

בית + בת ים ניו יורק

ב"בית" דוד אופק מספר את סיפורה של משפחתו הרמת־גנית, שמוצאה מבגדד, היושבת בחדר האטום בעת מלחמת המפרץ / "בת ים ניו יורק " דרמה מקורית, חמה וחכמה שהציעה בעין מחויכת ואוהדת דיוקן יפה של ישראל בשנות התשעים. 

חמישה סיפורי אהבה + ביקור בית

חמישה סיפורי אהבה - מילדות עד זקנה ומוות חמישה סיפורי אהבה שבכולם ממלא הזמן תפקיד משמעותי / ביקור בית  - לכל חולה סופני בישראל ניתנת האפשרות למות בביתו. לאלו שבחרו לסיים כך את חייהם מגיע לקבל, צוות הוספיס בית העוזרים להם להיפרד מכל מה שכאן ולהגיע לשם 

הסרטים הנבחרים

ביקשנו מדוד אופק לציין סרטים משמעותיים עבורו, ובין השאר בחר ב”פאדרה פאדרונה” של האחים טאוויאני: “למדתי את הסרט בבית הספר לקולנוע וכשהגעתי לביים את “בית” העתקתי את שוט הפתיחה שמבצע בשוט אחד מעבר בין סגנונות וזמנים שונים.”.

פאדרה פאדרונה

בימוי: ויטוריו ופאולו טאביאני
| 133 דקות

עד גיל 20 היה גאוינו לדה רועה אנאלפבית, מופקד על פרנסת המשפחה תחת שיבטו של אב בור, פרימיטיבי ואלים. בזכות מוטיבציה עצומה לצאת מן הנחשלות, הפך בסופו של דבר לבלשן וסופר. יצירת מופת שכולה שיר הלל לרוח האנושי ולכוחה לגאול את עצמה.

מותרות

בימוי: דוד אופק
| 54 דקות

הבמאי דוד אופק לוקחנ אותנו למסע אל מחוזות האבסורד המכונה “הסגר הישראלי על עזה” ומציג לו את תוצאות החלטת ממשלת ישראל להטיל הגבלות על מעבר סחורות לרצועה. מבט אירוני – לעיתים קומי, תמיד טראגי, שמנסה לחשוף את מה שישראל משרטטת בציניות כקו המפריד בין קיום בסיסי למותרות.

המלחמה האחרונה של קטי + חלומות חיים

המלחמה האחרונה של קטי - רדופה בידי האמונה שאולי ציון חי, יוצאת קטי אחותו, למסע שהוא גם פיזי וגם נפשי, מסע שמביא אותה למעשים קיצוניים ואתגרים רגשיים קשים מנשוא במטרה לגלות את האמת המפתיעה / חלומות חיים  - סרט הביכורים של דוד אופק 

חנדה חנדה 4 + בינו לבינה

חנדה חנדה 4 - קומדיה רומנטית תיעודית שכמו תמיד בז’אנר עוסקת במכשולים האישים והמסורתיים שעומדים בדרך לחתונה / בינו לבינה - דנה ועמית הכירו כשהיו בני 25.  חודש לפני לידת בנו השני, עמית חזר בתשובה. דנה נשארה חילונית. הם עדיין אוהבים. מאוד. האם אהבתם תצליח להתגבר על הפערים ההולכים וגדלים ביניהם?