צאתו של "גבולות השליטה, סרטו האחרון של גים ג'רמוש, היא הזדמנות טובה לערוך מחווה לבמאי העיקש והמוצלח הזה, שבמשך שניים וחצי עשורים עושה את הקולנוע הייחודי שלו בהתמדה ראויה, ומפני שייתכן ששמו כבר אינו כה מוכר לדור חדש של צופי קולנוע.

אם כך - ג'רמוש, יליד 1953, פרץ לזירה הקולנועית באמצע שנות השמונים עם "זרים ונרדפי החוק שנחשבו מיד לעידית של גל קולנועי שלם שכונה באותה תקופה הקולנוע העצמאי האמריקאי (או "אינדי כפי שכונה בידי יודעי חן וכו). יוצרים בולטים מאותו גל לערך היו דיוויד לינץ, האחים כהן, ספייק לי, האל הארטלי ואחרים, בוגרי בתי הספר לקולנוע שסרטיהם הראשונים, שנעשו מחוץ לגבולותיה של הוליווד, השתמשו בצורה מקורית, זולה וחדשנית בצורות קולנועיות מוכרות, גילו סימפטיה למתרחש בקולנוע האירופאי, ולא חששו להתמודד עם צורות סיפוריות ואסתטיות חדשניות. אם האחים כהן או ספייק לי מצאו את דרכם בצורה זו או אחרת פועלים מאוחר יותר בתוך הוליווד, ג'רמוש, נשאר נאמן ועקבי בגישתו שעיקרה הוא ויתור על כלליו של הנרטיב הקולנועי ההדוק והמנומק לטובת התבוננות סבלנית בעולם ובטיפוסים המאכלסים אותו. בזרים ונרדפי החוק (ובהמשך גם במונית לילה, שהיה כמעט תסכית קולנועי וקפה וסיגריות שהיה אף פחות מכך) שם ג'רמוש דגש - אם אפשר להשתמש בצירוף הלשוני הזה בהקשר שלו - בקיצור, הוא נהנה יותר לצלם אנשים משוחחים, שותקים, מהרהרים ונאלצים לפעול רק כאשר באמת לא נותרת להם ברירה אחרת. הגיבורים שלו הם כמעט תמיד גברים מהזן הלוזרי שיש להם מידה מסוימת של כריזמה בזכות חוסר ההבנה הבסיסי שלהם את המציאות בתוכה הם נמצאים. וכך, בזמן שהדמויות שלו עושות מה שהן עושות, ג'רמוש משקיע לא פחות אנרגיה בצילום (בתחילה בידיו של טום דיצילו, חברו לספסל הלימודים ואחר כך בידיו של רובי מולר) ומשתמש במצלמה כדי לייצר אימאגים בלתי נשכחים, לאו דווקא בזכות היופי שלהם כמו בשל איזה ריחוק שקיים בהם, שמעידה תמיד על הנוכחות הסמויה של היוצר. כך הם פני הדברים גם ביחס לשימוש במוסיקה (קלאסית, גם אם היא עכשווית לגמרי) ולדיאלוג שלה עם התמונה. אצל ג'רמוש בקיצור, הקולנוע הוא ממש לא כלי שרת בידי הסיפור - במקומו הוא מעדיף אבחנות רגעיות - רגשיות, שכלתניות, מעוררות חיוך. לפעמים נדמה שכל המטרה של סרטיו היא לאפשר לו לייצר סדרה של שוטים מלווים בפסקול או מחוות לסרטים וליוצרים האהובים עליו, תוך שהוא משתף פעולה עם כמה שחקנים ויוצרים שנעים לו לעבוד איתם.

ג'רמוש יאמר לזכותו לא פזל לצדדים בעשייה הקולנועית שלו וגם כאשר יצא לביים בתקציב ראוי את "איש מת, לא ייצר מערבון מודרני, ולא הסתבך במלודרמה סנטימנטלית כאשר ביים את הנרטיבי שבסרטיו "פרחים שבורים. ובכל זאת, עם שינויי העתים, בשעה שפחות ופחות יצירות שוליים ויוצריהם זוכים לפגוש את הקהל, כדאי להזכר שוב בקולנוע של ג'רמוש - עדיין עצמאי ומענין.