עם צאת סרטו החדש "עשבים שוטים" להקרנות בישראל (ובסינמטק ירושלים) - אנו מגישים מחווה צנועה לאחד הבמאים המקוריים והחריפים שפועלים מאז שנות החמישים של המאה הקודמת ועד ימינו. סרטיו של אלן רנה חוצים את גבולות הדיון הקולנועי ומהווים אבנים חשובות בפסיפס התרבותי-אמנותי של המאה ה־20, לאחר מלחמת העולם השניה. הנושאים המרכזיים בהם עוסקים סרטיו - השפעת העבר על ההווה, האנושי, הקולקטיבי; הזכרון והתודעה האנושית; עיסוק בזמן ובחלל באמנות; הקשר בין מוסר לאסתטיקה - הינם הנושאים בהם עוסקים מרבית תחומי האמנות והפילוסופיה עד ימינו. רנה הוא מודרניסט, אך יצירתו רלוונטית גם בעידן הפוסט-מודרני.
אלן רנה נולד בואן, צרפת ביוני 1922. בסוף שנות הארבעים החל לביים סרטים דוקומנטריים קצרים, בעיקר על נושאי אמנות. "לילה וערפל" (1955), סרט תיעודי המשחזר את זוועות השואה, היווה את פריצתו האמנותית. פרנסואה טריפו, מבקר הקולנוע של "מחברות הקולנוע" באותם הימים, אמר כי זהו הסרט הטוב שנעשה אי פעם. למרות שרנה התפרסם בתקופת הפריחה של "הגל החדש" הצרפתי, הוא אינו שייך לקבוצת המבקרים שהפכו לבמאים - גודאר, שברול, טריפו ואחרים. הוא היה מבוגר יותר והשתייך ל"אסכולת הגדה השמאלית", יחד עם אנייס וארדה, כריס מארקר וז'אק דמי.אך מכיוון שסרטו העלילתי הראשון, "הירושימה אהובתי" (1959) זכה בפרס המבקרים בפסטיבל קאן, באותה שנה בה הוכתר טריפו לבמאי הטוב עם "400 המלקות", התקשורת צירפה אותו אל ה"גל החדש". החידושים בעריכה ובמבנה הנרטיבי האסוציאטיבי
שהחלו ב"הירושימה אהובתי" (שנעשה בשיתוף עם הסופרת-במאית מרגריט דיראס) הגיעו לשיאם בסרטו השני, האקספרימנטלי, "אשתקד במריאנבד"(1961) - תרגיל אקספרסיוניסטי
במניפולציה של זמן וחלל.
בשני סרטיו הבאים האוריאנטציה היתה יותר חברתית-פוליטית - "מוריאל" (1963) עסק בדילמות מוסריות הקשורות למלחמה באלג'יר ו"המלחמה נגמרה" (1966) על מהפכן ספרדי גולה בפריס. "אהבתיך, אהבתיך" (1968),סרט מדע בדיוני העוסק בזמן ובזכרון, הפעם על רקע סיפור אהבה, איפשר לו לשכלל את בניית הסיפור בעזרת עריכה מקבילה בתקופות שונות.
ב"סטאביסקי" (1974), סרטו ה"מסחרי" ביותר, בכיכובו של בלמונדו שיחזר בדייקנות את התקופה הסוערת של שנות השלושים בצרפת. "פרובידנס" (1977), שיתוף הפעולה עם דיוויד מרסר הוא סרטו הראשון דובר האנגלית. סרט העוסק בבחינת תהליך היצירה עצמו ובזרם התודעה האנושי, נסיון מרתק שמצליח גם לרגש ואשר אפשר לראות בו את הקשר אל יצירותיו של דניס פוטר, ללא השירים. כידוע, סרטו הנהדר משלהי שנות התשעים, "החיים הם שיר" מוקדש לזכרו של פוטר.
ניתן לראות בשלושת סרטיו הבאים מעין טרילוגיה. שלושתם נעשו בשיתוף עם התסריטאי ז'אן גרואו ומאופיינים באותה השקפה פילוסופית. "הדוד מאמריקה" (1980) הוא גירסה מלאת הומור ופרובוקטיבית לתאוריה של הביולוג הצרפתי הנרי לאבורי בכיכובו של ז'ראר דפרדייה. "החיים הם רומן" (1983) שוב מטפל בשאלת הזכרון האנושי ומתרחש באותו חלל על פני שלוש תקופות שונות. ב"אהבה עד מוות" (1984) ארכיאולוג קם לתחייה כדי לחוות מחדש את האהבה והחיים. "מלו" (1986) היווה שינוי מפתיע בסגנון, עיבוד למחזה השומר בקפדנות על האלמנטים התיאטרליים של המקור, ואף מדגיש אותם, ללא העריכה המורכבת המאפיינת את סרטיו. גם ב"מעשנת/לא מעשנת" (1994) המשיך רנה לעסוק במפגש שבין התיאטרון והקולנוע, יחד עם נושאיו הקבועים - תהליך היצירה עצמה ותפיסת המציאות ע"י בני האדם. בין שני הנסיונות התיאטרליים יצר גם הומאז' לאהבתו הנוספת - הקומיקס - בסרטו דובר האנגלית "אני רוצה הביתה" (1989).
השלב הזה ביצירתו של רנה המשיך עם שורה של כותרים שמדגישים את המלאכותי והתאטרלי "לא על הפה" הוא עיבוד לאופרטה משנות ה־20 ואילו "לבבות" מבוסס על מחזה מאת אלן אייקבורן, שעל בסיס יצירותיו הקודמות יצר את "מעשנת/לא מעשנת". סרטו החדש, "עשבים שוטים" מבוסס על רומן מאת כריסטיאן גאיי. בפרק הנוכחי ביצירתו ממשיך רנה לעסוק במפגש שבין מישורים שונים של קיום: זכרון, מציאות, פנטזיה, אסוציאציה (ויזואלית, שירית) וכו' - והאופן המקרי שבו המפגשים האלו הם הם החיים עצמם. זהו קולנוע שיש בו מתח מתמיד בין המלאכותי לאותנטי, בין השכלתני לרגשי אך רנה, בזכות הטון המדויק והאלגנטי שבו הוא מעצב את סרטיו מצליח להעניק למתח הזה מידה של סקרנות, הפתעה וחיוך שהופכים את הצפיה בסרטיו לחוויה שתמיד ראוי להתמסר לה.