סגור
לתכנית החודשית

מחווה לאנייס וארדה

אנייס וארדה זכתה לכינוי ‘הסבתא של הגל החדש’, כינוי מעניין למי שביימה את סרטה הראשון בגיל 26. היא נולדה בבריסל לאב צרפתי ואם יווניה, למדה ספרות ופסיכולוגיה בסורבון והיסטוריה של האמנות באקול דה לובר. עד מהרה זכתה להצלחה רבה כצלמת סטילס וצלמת עיתונות, והכישורים שרכשה בתקופה זו ישרתו אותה היטב ביצירת כמה מן הסרטים הנפלאים של חמישים השנים האחרונות. ידידה אלן רנה הוא ששכנע את וארדה לביים את סרטה הארוך הראשון, “לה פואן קור”, ובראיונות סיפרה שראתה רק כעשרה סרטים בקולנוע לפני שביימה אותו. “לה פואן קור” נחשב כמי שהקדים את הגל החדש, וכבר ניתן לראות בו את השילוב בין עלילתי ותיעודי, בין הממשי למומצא, שיאפיין את מכלול יצירתה. אחריו באו מספר סרטים עלילתיים ותיעודיים קצרים, ששניים מהם – “אופרה מוף” ו”מחוף לחוף” – מוקרנים במחווה. את המימון לסרטה הארוך השני, “קליאו מ-5 עד 7”, השיגה כאשר ידידה ז’אן-לוק גודאר המליץ עליה בפני מפיק שחיפש במאי צעיר שיהיה מסוגל  להצליח, וגודאר אף מופיע בהופעת אורח בסרט, שהפך לאחת מאבני הדרך של התנועה וסרט מכונן בתולדות הקולנוע הצרפתי.

סרטיה הבאים הושפעו מדעותיה הפוליטיות וקראו תגר על הקודים הבורגניים של קהל הצופים. “האושר” הוא דוגמא אחת, כמו גם “עוברת אורח”, הצלחתה המסחרית הגדולה ביותר והסרט שהפך את סנדרין בונר לכוכבת. במקביל למסרים הפוליטיים והחברתיים הקפידה וארדה להגיש בסרטיה קומפוזיציות יפהפיות, שנעשו כאילו לאחר יד, ועריכה מופתית. בשנות ה-70 המשיכה להתנסות בטכניקות שונות, “דגריאוטיפס” הוא דוגמא מקסימה, ובשנת 1977 הקימה את חברת ההפקה שלה, סינה-תמאריס. הסרט הראשון שהפיקה החברה, “האחת שרה, השנייה לא”, ממשיך את העיסוק באג’נדה הפמיניסטית של וארדה וזכה אף הוא להצלחה רבה. בשנות ה-90 ביימה סדרת סרטים תיעודיים ארוכים, שחלקם הוקדשו להנצחת דמותו ומורשתו של בעלה, הבמאי ז’אק דמי (“מטריות שרבורג”), שמת ב-1990. כיום, בגיל 90,  היא עובדת בעיקר בבימוי סרטי תעודה ומשמרת את מקומה כגדולת הבמאיות הצרפתיות בכל הזמנים, משוררת קולנועית ואשת חזון. בשנה שעברה היתה מועמדת לאוסקר עבור סרטה “אנשים ומקומות”. יצירת מופת אחרת של השנים האחרונות, “החופים של אנייס”, חותמת את המחווה.

עמליה רוזן, פסטיבל הסרטים חיפה

מחוף לחוף + לה פואן קור

114 דקות

מחוף לחוף - הסרט מתעד את הכמיהה הנוסטלגית והקרנבל הגרוטסקי ששוכנים זה לצד זה לחופי הים הכחול מכולם | לה פואן קור - העלילה מתמקדת במשבר הנישואין של זוג פריזאים המבלים את חופשתם על רקע תמונות מחיי המקומיים. התוצאה היא יצירת ביכורים יפה מאד, שיש בה הניצנים לסקרנות והאנושיות שתאפיין את כל הקריירה של וארדה. 

אופרה מוף – יומנה של אישה הרה + קליאו מ־5 עד 7

106 דקות

אופרה מוף – יומנה של אישה הרה - הסרט עוקב אחר יום בחייה של אשה הרה כאשר היא עוקבת מקרוב אחר המתרחש בשכונה שלה בפריס | קליאו מ־5 עד 7 - שעה וחצי בחייה של זמרת פריזאית המגלה שהיא לוקה בסרטן. באמצעות שפה קולנועית חסכנית ומדודה בין תיעודי לפיקטיבי, מצליחה וארדה ללכוד את המציאות הנפשית של גיבורתה, בין חרדה לתקוה. התוצאה היא פואטיקה קולנועית נוגעת־ללב על אהבה ומוות. 

האושר

בימוי: אנייס וארדה
| 97 דקות

אושרם של האחרים – זהו נושא סירטה הארוך השלישי של וארדה. הבמאית עושה שימוש בזוית נרטיבית מרתקת, צילום אימפרסיוניסטי ומוסיקה של מוצארט על מנת להפוך את “האושר” ליצירת מופת קטנה. סרטה הראשון בצבע של וארדה הוא אגרוף מדוד לבטן, שבודק את יחסי הכוחות בין המינים בלי סנטימנטים. 

דגריאוטיפס

בימוי: אנייס וארדה
| 75 דקות

הסרט שלפנינו היא דיוקן של שכונה – על בעלי החנויות החיים עדיין בסגנון חיים של עיירה קטנה. וארדה משכללת כאן את הסרט התיעודי ליומן אנתרופולוגי מלא חיבה, ומתעדת במצלמתה את האווירה של חיי היום־יום. ”סרט מחמם לב ושובר לב... יצירת מופת” (רוג’ר אברט). 

האחת שרה, השניה לא

בימוי: אנייס וארדה
| 120 דקות

פאולין בת ה־17 מסייעת לסוזן להפטר מהריון לא רצוי. עשר שנים אחר כך הן נפגשות בהפגנה למען הזכות להפלות. פלאשבקים ילמדו אותנו כיצד האחת הפכה לזמרת רחוב והשניה למנהלת קליניקה לבריאות האישה. קלאסיקה חד פעמית. 

עוברת אורח

בימוי: אנייס וארדה
| 105 דקות

הרפתקאותיה ובדידותה של נוודית צעירה וחסרת בית בדרכים החורפיות של דרום צרפת. המניע שלה הוא חיפוש אחר החירות המיוחלת והמימד הטרגי נעוץ במחיר שגובה החברה תמורת החופש. וארדה מטפלת בגיבורה ובחייה באמצעים פשוטים ובלי פסיכולוגיזם. 

אנשים ומקומות

בימוי: אנייס וארדה, JR
| 89 דקות

הבמאית הותיקה אנייס וארדה ואמן הרחוב JR, שכובע ומשקפי שמש מסתירים את פניו, יוצאים למסע בין תושבי השוליים החקלאיים של צרפת, כדי לתעד את פניהם של גיבורי היומיום האלו. השילוב בין שני אלו מוליד סרט מתוק, מקורי וחד פעמי, שיש בו כל מה שאמנות גדולה יכול להציע: יופי, רגישות חברתית ודיון כן על החיים ועל המוות. 

דוקומנטר + שבעה חדרים, מטבח, אמבטיה... למכירה

דוקומנטר + שבעה חדרים, מטבח, אמבטיה... למכירה

90 דקות

דוקומנטר - אמילי היא אישה צרפתיה צעירה החיה בשוליים האפורים של לוס אנג’לס. היא מתמודדת עם מערכת יחסים שהגיעה לקיצה, משוטטת בעיר בחיפוש אחר בית עבורה ועבור בנה, ולומדת להיות לבד | שבעה חדרים, מטבח, אמבטיה... למכירה - וארדה גורמת לנו לבחון מחדש את המשמעות של “מרחב ריק” בסרט פיוטי קצר, שבו המצלמה שלה נעה בדירה ריקה לכאורה. היא מגלה שהחדרים, ללא רהיטים או חפצים, עדיין מלאים בזכרונות של דיירים שכבר אינם. 

החופים של אנייס

בימוי: אנייס וארדה
| 109 דקות

ערב יום הולדתה ה־80 מביימת אנייס וארדה אוטוביוגרפיה קולנועית שאותה היא מקריינת בעצמה. היא לוקחת אותנו למסע מקסים, מרגש ומעורר מחשבה, שחוגג את היצירתיות והסקרנות של אמנית שהישגה הגדול ביותר הוא החיים עצמם והתוצאה היא קולאז’ אישי כובש ושנון ממש כמו האשה שיצרה אותו.