אנו מציגים החודש מחווה ל"ניאו-ריאליזם" – אותה תנועה קולנועית שפרצה באיטליה בסמוך לסיום מלחמת העולם השניה, ועסקה במוראות המלחמה והשלכותיה. מבחינה נושאית הקולנוע הניאוריאלסטי בא כתגובה ל"סרטי הטלפון הלבן" – קומדיות ודרמות בורגניות שנוצרו בשיא השלטון הפשיסטי והתרחשו בעולם מעוצב של המעמד הגבוה. "אוססיונה" (1943) – עיבוד ל"הדוור מצלצל פעמיים" ,אשר נחשב לסרט הניאוריאליסטי הראשון, זעזע את הצנזורים הפשיסטיים בשל ההתמקדות בחיי אנשים עמלים וביצרים ובתשוקות שלהם. וכך, המאבק בנאצים ובפשיסטים, סיום המלחמה, הערים ההרוסות, תנאי המחייה הקשים בעוני וברעב, היו העובדות החומריות שמתוכן התגבש הניאוריאליזם כתנועה הומאניסטית ששמה במרכז את האדם הפשוט ומתבוננת בו. צ'זרה זאווטיני, תסריטאי ומשורר, אחד מאבות הניאו-ריאליזם, כתב "ראינו כי נפתח בפנינו חקר ללא קץ של האדם, לא חקר מופשט אלא ממשי, ממשי כמו האנשים שהביאו את המלחמה והתנסו בה. היה זה צורך להכיר, לראות כיצד יכלו להתחולל מאורעות נוראים אלה והקולנוע היה האמצעי הישיר ביותר והבלתי אמצעי ביותר, לחקירה מסוג זה..." (מתוך האנתולוגיה 'במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע' בעריכת איתן גרין, הוצאת עם עובד).
ואכן מבחינה סגנונית היה הניאו-ריאליזם בלתי אמצעי כמעט לחלוטין. התקציבים היו זעומים, אולפני צ'ינה צ'יטה הרוסים, והצילומים נערכו ברחובות המרוסקים של הערים האיטלקיות, עם שחקנים בלתי מקצועיים. המצלמה היתה לעתים משוחררת לגמרי, רועדת כמעט בסגנון כמו תיעודי. לצד זאת לא נזנחו כלים משמעותיים מתוך ארגז הכלים הקולנועי: השימוש האפקטיבי בתנועות המצלמה, הפסקול הסוגסטיבי, או מבנה נרטיבי הנע בין משבר להתרה.
בשנים שאחרי המלחמה נוצרו כמה מהסרטים היפים ביותר של תנועה זו, ושל הקולנוע בכלל: "רומא עיר פרזות", "גונבי האופניים" או "האדמה רועדת" – הצליחו לתפוס היטב את המהות של הזמן והמקום – על המאבק להשרדות ועל מחירו. הם תיארו קהילה הנלחמת על חירותה, בימים שבהם המדינה והמוסדות – המשטרה, הכנסיה, הבנק – ריקים מתוכן ואין בכוחם או ברצונם לסייע. אלו סרטים המתרחשים על רקע קריסה חומרית ומוסרית, בעולם ללא חוק, שבו נדרשים בני האדם לבחור עבור עצמם ועבור קהילתם מהו הדבר הנכון שיש לעשותו.
עם הנס הכלכלי של איטליה בראשית שנות החמישים, הלך ודעך הניאו-ריאליזם – כאשר טעם הקהל פנה ליצירות אמריקאיות אופטימיות בעוד השלטון החדש מבקש שלא לכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת. הפרק החדש שנולד בקולנוע האיטלקי היה מענין לא פחות, ונשען על כמה מהכשרונות שפעלו בימי הניאוריאליזם: לוקינו ויסקונטי, פדריקו פליני ואחרים.
התוכנית החודש מציגה שלושה מהבמאים הבולטים של התנועה: טרילוגית המלחמה של רוברטו רוסליני ("רומא עיר פרזות", "פאיזה", "גרמניה שנת אפס"), ויטוריו דה סיקה ("מצחצחי הנעליים", "גנבי האופניים", "אומברטו ד.") ולוקינו ויסקונטי – שזכור בעיקר כבמאי של יצירות בארוקיות, אך התחיל את הקריירה כניאוריאליסט ("אוססיונה", "האדמה רועדת", "בליסימה").
